תנ"ך על הפרק - ויקרא א

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

ויקרא אל משה וידבר. תניא, למה הקדים קריאה לדבור, למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראהו ^אר"ל שלא יתחיל לדבר עמו פתאום. וטעם הדבר כדי שיכין עצמו השומע לשמוע, וזה מעין מ"ש בנדה ט"ז ב' שהקב"ה שונא את זה הנכנס לבית חבירו פתאום. ובמס' דרך ארץ פ"ה איתא וילמדו כל אדם ד"א מן המקום, שעמד על פתח הגן וקרא לאדם, שנאמר ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה. ומה שלא הביאו בגמרא כאן מאותו הפסוק, י"ל דרוצה להביא רבותא יותר דאפילו עם אדם שהוא מכיר ומקורב לו באהבה וחבה יתירה ג"כ לא ידבר פתאום, ועל זה תכונן הראיה ממשה שעליו העיד הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא ובמראה ולא בחידות אדבר בו, ואפ"ה הכינו לדבר קודם שדבר עמו. .
(יומא ד' ב') לאמר. אמר ר' מנסיא רבה, מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ^במהרש"א טרח לפרש דרשה זו, יעו"ש, ולי נראה דמפרש האי לאמר כמו לומר לישראל, משמע שאם לא הרשהו לא היה אומר. ובסמ"ג לאוין ט' למד מכאן שאם אומר בלא נטילת רשות עובר בלאו, ומפרש כונת הדרשה לאמר – לאו אמור, וכמו שדרשו כהאי גונא בפסחים מ"ב א' ובתמורה ז' ב'. ונראה דמ"ש עובר בלאו אסמכתא היא, וכמ"ש ביומא י"ט ב' כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים, ובסנהדרין ק"י א' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא יהיה כקרח ועדתו. ומבואר עניני לאוין כאלה בסה"מ להרמב"ם בשורש השמיני. .
(שם שם) דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ^גהיינו בקרבנות שהן עצמן מביאות, ואין הפי' שאסורות לסמוך אלא שאין מחויבות, וכמבואר בחגיגה ט"ו ב' שהיו מניחים לנשים לסמוך [ורמב"ם פ"ג ה"ת מקרבנות לא ביאר פרט זה מפורש], אבל בשליחות בקרבנות בעליהן גם אסורות לסמוך, כפי שיתבאר לקמן בפ' ד' בדרשה וסמך ידו, ועיין בתוס' ר"ה ל"ג א'. – וכן ממעטו בגמרא כאן נשים מכל עבודות שבקרבן, התנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות, משום דבכולהו כתיב בני ישראל או בני אהרן ודרשינן ולא בנות ישראל ולא בנות אהרן. ובתוס' הקשו למה אצטריך למעט נשים מכל אלו תיפק ליה שהן מ"ע שהזמן גרמא דאינן נוהגות אלא ביום כדילפינן מפסוק דס"פ צו ביום צותו.
אני תמה מאוד, מה ראו להקשות ככה, הן גם הקרבת קרבן גופיה אינו אלא ביום כדילפינן מפ' דפ' צו הנזכר, וא"כ אחרי דחזינן שהתורה הרשתה לנשים להביא קרבנות כמו לגברים [ע' בסמוך] הרי שחייבתן התורה במצוה זו דקרבנות אע"פ שהיא זמן גרמא, וא"כ ממילא חייבות בכל הפרטים הנזכרים השייכים לקרבן ואין כל סברא לפוטרן מהפרטים במקום שבהכלל חייבות, וכמו שאין סברא לפטור נשים מאכילת פסח מפני שאין אכילת פסח אלא בלילה ומשריפת נותר הפסח מפני שאין נוהג אלא ביום, יען כי מכיון שנצטוו במצות הפסח ממילא חייבות בכל פרטיו, וה"נ לולא גזה"כ באלה המעוטים לא היינו פוטרין אותן מחמת מ"ע שהז"ג כיון דבעיקרן חייבים, ודו"ק. –
ובעיקר חיוב נשים בקרבנות כמו גברים – המקור הראשון לזה בתו"כ פ' אמור (כ"ב י"ח) איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו', בישראל לרבות נשים ועבדים, וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ה"ב מקרבנות, וז"ל, אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים מביאין כל הקרבנות, עכ"ל, והכ"מ כתב על זה כמקור לדבריו, וז"ל, זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה, וכבר אמרו שנשים אין סומכות ושנינו הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים, משמע שמביאות קרבן, וכל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב, עכ"ל.
והנך רואה, שלפי המקור שבתו"כ שהבאנו יפלא מאוד על אריכות דברים האלה שתכליתם רק למצוא מקור לדברי הרמב"ם ע"פ איזו משמעות לשון בגמרא, בעוד שהמקור מבואר ומפורש באר היטב, והו"ל לרשום בקצור תו"כ פ' אמור – ותו לא. .
(קדושין ל"ו א') דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין העובדי כוכבים סומכין ^דבקרבן דידהו [שמקבלין נדרים ונדבות מן העובדי אלילים כפי שיתבאר לפנינו בפ' אמור, כ"ב י"ח], לא הוא ולא ישראל בשבילו, ועיין תוס' מנחות פ"א ב' ד"ה מצינו. .
(מנחות צ"ג א') ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין הנשים סומכות על העולות כך לא יסמכו על השלמים ^הומפרש בתו"כ דהרבותא בזה דהו"א שיסמכו על השלמים מפני שיש בהם חומר שצריכים תנופה בבעלים לכן גם צריכים סמיכה בבעלים קמ"ל. אמנם יש להעיר בהוכחה זו מתנופה, הא תנופה גופה אינה נוהגת בנשים כפי שיתבאר במקומו, וי"ל. .
(תו"כ) אדם. לרבות את הגרים ^ווכן הובאה דרשה זו בתו"כ כאן, ונלאו המפרשים לבאר טעם רבוי גרים מלשון אדם, ויסוד כל דבריהם להמציא הבדל בין שם איש לשם אדם, דשם איש יונח על אדם המעלה ושם אדם על כל מין אדם, ולכן מדכתיב כאן אדם ולא איש בא לרבות גרים, עיין בס' התוה"מ שהביא דוגמאות לזה והאריך הרבה. אך הן יש גם סתירות לזה בדחז"ל אתם קרוין אדם, ובזוהר פ' תזריע איתא, תני, בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, וגדול שבכולם אדם, דכתיב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, וכ"א בזוהר דברים ל"ז, ת"ח נקרא אדם וע"ה לא נקרא אדם, וגם הסברא נוטה דשם אדם הוא מכובד יותר, שהרי בעקרו הוא נקרא ע"ש ההתדמות העליונה כמ"ש נעשה אדם בדמותינו, ויותר מזה מצינו שמרבים עובדי אלילים משם איש, כמ"ש בפ' אמור איש איש כי ידר נדר לרבות את העובדי כוכבים וכו', וכן בכ"מ.
אבל לולא דברי המפרשים הו"א דטעם הרבוי גרים כאן אינו משם אדם לבד אלא מהמשך לשון הפסוק – וחסר המלה וגומר, והכונה מלשון אדם כי יקריב מכם, דלפי פשוטו הול"ל אדם מכם כי יקריב (והו"א רק מכם – ישראל), ומפני שהמלה מכם באה שלא במקומה דרשו שבא לרמז דאפילו אדם שאיננו בא ישר מכם ג"כ יקריב, ומי הוא איננו בא ישר מכם – הגרים, ודו"ק. –
אך לכאורה צ"ע ל"ל דרשה זו בכלל, תיפק ליה כיון דגם מעובדי אלילים מקבלין קרבנות [ע"ל אות ד'] כש"כ מגרים, וי"ל משום דמעובד כוכבים מקבלין רק עולות, כפי שיתבאר בפ' אמור, כ"ב י"ח, קמ"ל דמגרים מקבלין כל הקרבנות כמו מישראל. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ד) כי יקריב. יכול גזירה ת"ל כי יקריב, הא אינו אלא רשות ^זכונת הדרשה להורות דפרשה זו לא איירי בקרבנות חובה, חטאת ואשם, אלא בקרבנות רשות שהם קרבנות נדבה, דכך מורה בעלמא הלשון כי על רשות, וכדאיתא במ"ר פ' צו פ' ט', בכל המצות כתיב כי תפגע כי תראה כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה וכו', וזה הוא מפני דלשון כי הוי כמו הלשון אם, לשון תנאי. [תו"כ] מכם. פרט לגזול הוציא את המומר, מדלאו דידיה הוא ^חמשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. או מטעם שאמרו בגיטין נ"ה ב' כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, ויש בזה משום חלול השם, והנה אע"פ דבסמוך פ' הבא דרשינן ענין זה מלשון קרבנו ולא הגזול, אך כן הוא דרך הגמרא להסמיך דין אחד מלשונות המורים אותו הדין באותו הענין. ולדינא קיי"ל דאפילו באופן שהגזל כבר נעשה שלו, כגון לאחר שנתייאשו הבעלים שקנה ביאוש ג"כ פסול לקרבן מפני הכבוד. .
(סוכה ל' א') מכם. מכם ולא כולכם, לכם – בכם חלקתי ולא באומות ^טשמהם מקבלים אפילו מן המומר. ובענין מומר ישראל עיין בסמוך בדרשה מן הבהמה. וע"ע מש"כ בנוגע לדרשה זו לקמן פרשה ד' פסוק כ"ב בדרשה בשגגה ואשם. .
(חולין א') קרבן לה'. תניא, ר' שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', תודה לה', שלמים לה', ת"ל קרבן לה' ^יטעם הדבר מבואר בגמרא דחיישינן דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. ובפי' הרא"ש הסביר הענין דחיישינן שמא אחר שיאמר לה' ימלך מלידור, ובשל"ה כתב הטעם דחיישינן שמא ימות מיד לאחר שיאמר לה', והחלוק שבין אלה הטעמים מבואר, דלפי' הרא"ש אין שייך זה אלא בנדרים ונדבות, ולפי' השל"ה שייך זה בכל דבר.
ואמנם לדעתי נראה יותר מסתבר פי' הרא"ש, דלפי' השל"ה קשה, שהרי קיי"ל הלכה פסוקה בכ"מ בש"ס דלמיתה לזמן מועט לא חיישינן, וכן קיי"ל דמצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ואם היה שייך חשש זה לא הו"ל לחכמים לתקן לברך כן, וגם מצינו דבשארי דברים זולת נדרים ונדבות לא חששו לזה, שכן איתא במשנה יומא ל"ט א' טרף בקלפי ואומר לה' חטאת, ובתו"י שם הקשו מברייתא זו ותירצו דשאני התם דכתיב אשר יעלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת, אבל לפי מה שכתבנו בדעת הרא"ש דרק בנדרים ונדבות שייך זה החשש אין צריך לזה, וכן מצינו במקרא (רות ב') שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם ולא אמר עמכם ה', ואין להאריך עוד. .
(נדרים י' ב') קרבן לה'. מלמד שצריך להקדים הקדשו להקרבתו ^יאמדייק מדלא כתיב כי יקריב מכם לה', ומדכתיב קרבן משמע ליה דגם לפני ההקרבה הוא קרבן, והיינו שמקדישו בפה לקרבן. ואע"פ דבדרשה הקודמת דריש ר"ש ענין אחר מלשון זה, אך שם הדרשה מסדר הלשון מדלא כתיב לה' קרבן, וכאן דריש מיתור כל המלה קרבן, ועי' מענין זה בנדרים ט' ב' ובר"ן שם. .
(תו"כ) מן הבהמה. להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו, מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא ^יבכונת הלשון בני אדם שדומין לבהמה היא, בני אדם שאין מקיימין את המצות דבכזה מותר האדם מן הבהמה אין. והנה אין ספק שדרשה זו וכיוצא בה נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ [ובזמן הזה מותר מפני קוצר הדעת], והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ולחזק כח זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הסימן והציון נקל הדבר לזכור, כנודע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ובשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופרשו המפרשים כל דבר תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולסמוך בה אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח. וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י בפ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו [שמוציאים הענין מפשטיה] להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן בפיהם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובתשו' הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהו בונים דבריהם, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"ק דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לדרוש, עכ"ל. ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא., ובזה יתבאר מה שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א' קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והענין מבואר.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כמו זו שלפנינו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו, כמו שהערנו כמה פעמים בחבורנו וכתבינו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל מקום שנמצא דרשות כאלו וידקדק בעומק הלשון או הסדר או הרעיון.
וכאן בדרשה שלפנינו י"ל דדייקו חז"ל דבכל מקום בתורה ונביאים כשפורט המינים הבאים לקרבנות פורט רק בקר וצאן, ולא גם בהמה, כמו בס"פ יתרו וזבחת עליו את צאנך ואת בקריך, ובפ' אמור (כ"ב כ"א) ואיש כי יקריב וגו' בבקר או בצאן, ובפ' וזבחת מבקרך ומצאנך, ונתת הכסף בבקר ובצאן, וכן מזבחים צאן ובקר (מ"א ח') וכדומה הרבה מאוד, וא"כ גם כאן הול"ל קרבן מן הבקר ומן הצאן, ול"ל דכתב עוד מן הבהמה שהוא כמיותר אחרי שהוא רק שם הכולל לצאן ובקר, לכן מצאו חז"ל מקום להסמיך דרשתם. ואע"פ דבדרשה הבאה דריש ממן הבהמה להוציא רובע ונרבע, אכן ע"ד אסמכתא ורמז מצאו כדאי להסמיך דין ידוע ע"פ דיוק זה. ואין להאריך עוד.
וטעם ממעת הקבלה מן המומר לנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא הוא משוס דשני אלה הם ככופרים בכל התורה, ופירש"י וז"ל והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולדעתי אין זה די לפרש הדמיון ככופר בכל התורה. ולו"ד נראה ע"פ מ"ש בירושלמי נדרים פ"ג ה"ט שקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, וא"כ זה המחלל שבת בפרהסיא הוי כבועט ומחלל כל התורה כולה, וע' ביו"ד סי' רנ"ד לענין קבלת נדבה לביהכנ"ס מן המומר. .
(חולין ה' א') מן הבהמה וגו'. מן הבהמה – להוציא רובע ונרבע, פן הבקר – להוציא הנעבד, מן הצאן – להוציא את המוקצה, ומן הצאן – להוציא את הנוגח ^יגשהמית אדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים שאינו נסקל ובכ"ז מאוס הוא לגבוה, אבל אם נגח ע"פ שני עדים א"צ למעוטי, דבר סקילה הוא, ובלא"ה פסול לקרבן. וטעם הדיוק מלשון מן ומן, פשוט הוא, משום דבעלמא כתיב צאן ובקר כמו בפ' בהעלותך הצאן ובקר ישחט להם ובפ' בלק ויזבח צאן ובקר, ומדכתיב כאן מן משמע ליה מן הבהמה ולא כל בהמה, וכן באינך, וע' בזבחים ט' א' בכל אתר מן למעט.
וממעט רובע ונרבע ממן הבהמה, משום דגבי רביעה כתיב בהמה, ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, (פ' קדושים), ונעבד ממעט ממן הבקר, משום דגבי נעבד כתיב בקר, וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים ק"ו), וממן הצאן יליף מוקצה היינו שייחדוהו לע"ז משום דכידוע היה אז הנהוג לעבוד לטלה דהיינו צאן כמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק משכו וקחו לכם צאן, ולכן י"ל דע"פ רוב היו מיני הצאן מוקצים ומיוחדים לע"ז, ולכן דריש ממן הצאן להוציא את המוקצה. ומה שדריש מו' דומן הצאן אע"פ דמדרך הלשון לכתוב ו' החבור לאחר רבוי שמות, אך דריש מדלא כתיב או מן הצאן שכן כתיב בפ' שלח מן הבקר או מן הצאן, וגם היה זה לשון יותר מבורר שלא נטעה לומר דהקרבן צריך להיות משניהם, ש"מ שבא לדרשה. .
(תמורה כ"ח ב') מן הבקר ומן הצאן. מן הבקר ומן הצאן ולא חיה ^ידר"ל אלו נאמר מן הבהמה לבד היה אפשר לומר דלא רק בהמה לבד כשרה לקרבן אלא גם חיה, ואף דכתיב מן הבהמה אך מצינו דחיה בכלל בהמה, כמו בפ' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור, ולכן הוסיף מן הבקר ומן הצאן לומר בקר וצאן אין חיה לא, דבבקר וצאן בודאי לא כלול גם חיה. ומטעם זה קיי"ל דהמקריב אברי חיה למזבח עובר בעשה דכתיב מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, הא חיה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. .
(זבחים ל"ד א') מן הבקר ומן הצאן. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם, ת"ל (פ' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר, ואומר (פ' י') ואם מן הצאן קרבנך ^טוהרי מבואר דעולה באה מן הבקר לבד ומן הצאן לבד. ודעת חד מ"ד דילפינן ענין זה מפסוק דפ' שלח (ט"ו ג') וכי תעשו עולה לה' מן הבקר או מן הצאן כפי שיתבאר שם. .
(מנחות צ"א ב') תקריבו. מלמד ששנים מביאין קרבן אחד ^טזואע"פ דמצינו כמה מצות בתורה שבאו בלשון רבים ואינם נעשים בשותפות, כמו בלולב ולקחתם לכם ובציצית ועשו להם, אך כאן הדיוק מדפתח הכתוב בלשון יחיד, אדם כי יקריב, דלפי"ז הו"ל לסיים ג"כ בלשון יחיד, יקריב את קרבנו. ואמנם זה פשוט דרק קרבנות נדבה באים בשותפות ולא קרבנות חובה, משום דקרבנות חובה באים לכפרה, וכ"א צריך להתכפר כפרה שלמה בקרבן שלם, וכמ"ש בב"ק מ' א' לענין תשלומי כופר, דאי כיפרא כפרה צריכין השותפין לשלם כ"א כופר שלם. וע"ע לקמן ריש פרשה ב' דיוצא מכלל קרבנות נדבה שבאים בשותפות היא המנחה שאינה באה בשותפות משום דכתיב בה נפש, יעו"ש. .
(תו"כ) את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור ^יזר"ל שגם הצבור מביאין קרבן נדבה, וטעם הדיוק מדהו"ל לכתוב תקריבוהו או תקריבו אותו דהא קאי אקרבן, ומדשני לכתוב את קרבנכם ש"מ שבאה לדרשה. וע' בפירש"י בפ' זה. , דבר אחר קרבנכם, ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא ^יחר"ל מאותן המינין שהיחיד מביא מן הבהמה וכו' וכהפרטים שנתבארו שם להוציא את הרובע וכו', ולא אמרינן דלצבור הוקלו הפרטים. .
(שם) אם עולה קרבנו. מלמד שבין עולת נדבה ובין עולת חובה ובין תמורתן נוהג בהם כל הפסולים האלה^יטהרבותא בעולת חובה משום דקיי"ל בעולת חובה שאם הפריש בהמה לעולתו והעני מביא עוף [ע"ל ה' ו'] והוה אמינא דאינה חמורה גם לענין פסולין, קמ"ל. וטעם הדיוק דהא כיון דאיירי כאן בעולת נדבה כמבואר בפ' הקודם בדרשה כי יקריב לא הו"ל כאן לומר אם עולה סתם, שלשון זה כולל גם עולת חובה, אלא הול"ל אם עולת נדבה קרבנו, ומדכתיב סתם אם עולה בא לרבות שכל הפסולים נוהגין גם בעולת חובה, וכמבואר. והרבותא בתמורה היא, שקדושה חלה עליה בבע"מ קבוע ואינה יוצאת לחולין (משא"כ בעולה שאין קדושה חלה עליה בבע"מ קבוע ויוצאת לחולין ע"י פדיון) והו"א דאין כל הפסולים האלה נוהגים בה ת"ל אם עולה לרבות גם תמורתה. .
(שם) קרבנו. קרבנו ולא הגזול ^כהרבותא היא אפילו אם נתיאשו הבעלים למ"ד יאוש קני, דאע"פ שקנה אותו בכ"ז פסול לקרבן. וטעם הדבר מבואר בגיטין נ"ה ב' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, ועיין מש"כ בפ' הקודם בדרשה מכם פרט לגזול. .
(ב"ק ס"ו ב') קרבנו. לרבות שלמים שהפסולים נוהגים בהם ^כאהרבותא בזה מבואר בתו"כ דלא נימא כיון דקילי שלמים שבאים ג"כ נקבות הוכשרו גם בפסולין קמ"ל. וטעם הדיוק מדהול"ל אם עולה הוא, דהא קאי על ענין קרבן שבפ' הקודם. [תו"כ]. מן הבקר. להוציא את הטריפה ^כבפשוט דטעם הדיוק הוא ממלת מן כמש"כ בפסוק הקודם אות י"ג. והנה אע"פ דטריפה אסורה גם להדיוט, מ"מ אצטריך למעט פסולה ביחוד בקדשים, משום דאין ראיה מחולין לקדשים, שהרי חלב ודם אסורין להדיוט ומותרין לגבוה. ועיין בסוגיא כאן יליף דין פסול טריפה לקרבן עוד מדרשות אחרות, והרמב"ם בפ"ב ה"י מאסמ"ז הביא על זה טעם משום הקריבהו נא לפחתך וזה לא נאמר כלל בגמרא, ולקמן בפ' אמור (כ"ב י"ט) בפסוק תמים זכר בבקר ובצאן בארנו ענין זה והנ"מ לדינא. .
(מנחות ה' ב') זכר. זכר ולא נקבה, ומה ת"ל למטה (פ' י') ואם מן הצאן קרבנו זכר יקריבנו – להוציא טומטום ואנדרוגינוס ^כגר"ל דהכא משמע זכר ולא נקבה והתם משמע זכר ודאי ולא ספק זכר, ולמדין מכאן להתם ומהתם לכאן. .
(בכורות ס"א ב') תמים. מה ת"ל, ללמדך כשם שאם אינו תמים אינו עולה לרצון כך אם אינו כענין זה אינו עולה לרצון ^כדר"ל כסדר כל הפרטים המבוארים בפרשה. וטעם הדיוק מלשון תמים הוא משום דא"א לומר דלגופיה אתא תמים ולא בעל מום, דזה מפורש כתיב בפ' אמור שבעל מום לא ירצה לקרבן. .
(תו"כ) יקריב אותו לרצונו. ת"ר, יקריב אותו מלמד שכופין אותו^כהלמי שחייב עולה או שלמים כופין אותו ע"י משכון שממשכנים אותו, אבל החייב חטאת ואשם אין כופין משום דכיון דלכפרה באים לא משהי הבעלים עצמם להביא. , וכתיב לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ^כועיין בקדושין נ' א' הסבירו בגמרא ענין רצון בכפיה משום דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה. והבאור הוא, כי באמת כל איש מישראל רוצה בפנימיות נפשו לקיים מצות התורה אלא שיצרו מתגבר עליו למנוע המצוה, מסבת יצר הכסף כמו הכא, ולכן כופין אותו שיגלה דעתו ממה שטמון בפנימיות נפשו, ועיין ברמב"ם ס"פ ב' מגירושין בענין זה.
אך לכאורה אינו מבואר מנ"ל להגמרא לפרש יקריב אותו בעל כרחו ודלמא חד מאמר הוא יקריב אותו לרצונו, רק לרצונו, וי"ל משום דא"כ היתה כונת הכתוב הו"ל לכתוב להיפך לרצונו יקריב אותו, דכן דרך הכתוב לכתוב דבר העיקר בתחלה. .
(ערכין כ"א א') לרצונו. מלמד שאין מתכפר לו עד שיתרצה^כזעיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(שם שם) לרצונו. אמר שמואל, עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו, מאי קמ"ל, תנינא אין מתכפר לו עד שיתרצה, לא צריכא דפריש ליה חבריה, מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא, קמ"ל ^כחר"ל כגון שהיה אחד חייב עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה, וקאמר דבעינן שיודיע את המתכפר, והרבותא היא משום דלפעמים לא ניחא ליה לאדם להתכפר בדבר שאינו שלו. .
(שם שם) וסמך. ת"ר, כיצד סומך, הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח ^כטעיין לקמן בפ' אחרי בפסוק וסמך אהרן את שתי ידיו. ולא יהא דבר חוצץ. בינו לבין הזבח ^לעיין מש"כ בסמוך אות ל"ז. ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עשה ול"ת הניתק לעשה ^לאר"ל על כל קרבן על מה שהוא בא, ולא חשיב שלמים יען כי השלמים אינם באים על חטא וא"צ ודוי. ועיין ברמב"ם פ"ג הט"ו מקרבנות שכתב בזה הלשון, ונראה לי שאומר דברי שבח על השלמים עכ"ל. אמנם תמיהני טובא כמו על הגמ' כן על הרמב"ם שלא הביאו מקרא מפורש בענין ודוי על השלמים, והוא בד"ה ב' (ל' כ"ב) שבעת הימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה', והאי ומתודים בודאי הם דברי שבח, דלא שייך ודוי עון כיון דאין השלמים באין על חטא. ומלבד פסוק זה לא נמצא מפורש ענין ודוי על הקרבן, זולת בשעיר של יוהכ"פ כתיב והתודה עליו, ושם למדין גם לפר של יוהכ"פ, ועיין מש"כ לקמן פרשה ד' פסוק כ"ו ופרשה ה' פ' ה' בדרשה והתודה. ונראה דענין הודוי הוא מעין שאמרו שצריך לפרט את החטא [ע' יומא פ"ו ב'], וטעם הדבר כדי שיהיה ניכר על מה הקרבן מכפר, ועיין לפנינו בפ' תשא בפסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. .
(יומא ל"ו א') וסמך. כל היום כשר לסמיכה, דכתיב וסמך, וסמיך ליה ושחט, מה שחיטה כל היום דכתיב (פ' קדושים) ביום זבחכם, אף סמיכה כל היום ^לבושחיטה הוי כל היום מדכתיב ביום זבחכם שמצותה ביום כמבואר וקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. .
(מגילה כ' ב') וסמך. הסמיכה אינה נוהגת בבמה, דכתיב יקריב אותו לפני ה' וסמך ^לגזהו רק בבמה קטנה, והיינו במה שכל יחיד עושה לו לעצמו בחצרו ובגנתו להקריב עליו קרבנותיו [בשעת היתר הבמות דהיינו קודם בנין הבית בשילה ואחרי שנחרב שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש היה נוהג גם סמיכה. וטעם הדבר משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא לפני ה' וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו ר"פ ראה (י"ב ט'), ואחרי שענין הסמיכה הוא ענין ודוי לפני הקב"ה כמבואר בדרשה לעיל לכן צריך זה במקום שהשכינה שורה. וכן לא היו בבמה קטנה עוד כמה ענינים בפרטי מצות קרבן באלה דכתיב בהו לפני ה' כמו שחיטת צפון וכהן ובגדי שרת וכלי שרת ועוד כפי שיבאו לפנינו אי"ה בהמשך החבור.
בטעם הסמיכות והחבור סוף פסוק אחד לתחלת פסוק שני כמ"ש לפני ה' וסמך, הוא משום דלפי חקי הלשון היה צ"ל אל פתח אהל מועד לפני ה' יקריב אותו לרצונו, כיון דהמלות אהל מועד ולפני ה' שייכים זל"ז, ומדסיים במלות לפני ה' בסוף הפסוק דריש דיש להם שייכות לראשית הפסוק הבא, וע' בראב"ע. .
(זבחים קי"ט ב') וסמך. הסומא אינו סומך, מאי טעמא, יליף סמיכה סמיכה מזקני עדה, מה להלן סומא אינו סומך אף כאן סומא אינו סומך ^לדמוסב על הפסוק לקמן בפרשה בענין פר העלם דבר (ד' ט"ו) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, והזקנים דהתם היינו סנהדרין, וסומא פסול לסנהדרין, וא"כ ממילא לא יצויר שיסמוך סומא. ובגמרא איתא עוד למוד בענין זה. .
(מנחות צ"ג א') וסמך ידו. ת"ר, וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו ^להטעם הדיוק משום דכ"פ דכתיב בתורה ענין סמיכה [והם עשרה במספר] כתיב וסמך את ידו, ורק ג' פעמים, בעולה ובשלמים ובחטאת נשיא, כתיב וסמך ידו, בלא מלת את, וזה מורה כמו דכתיב וסמך בידו, ולכן דריש מג' פעמים אלה שלשה מעוטין, עבדו ושלוחו ואשתו, וע' בתוס' יבמות ק"א ב'. .
(שם שם ב') על ראש. ת"ר, וסמך ידו על ראש ולא על הצואר ולא על הגביים ולא על החזה, אבא ביראה בשם ר' אליעזר בן יעקב אומר ולא על הצדדין ^לושל ראש, והיינו על הלחיים, ונראה דבא להורות בזה שלא נפרש על – בסמוך, ואז כל אלה דחשיב הוו ג"כ בכלל הראש, קמ"ל דהפי' על ראש – על ממש. .
(שם שם) על ראש. ידו על ראש ולא על גב ידו ^לזכפי שמשמע מתו"י יומא ל"ו א' הוי הכונה שלא תהא חציצה בין ידו לקרבן, ולכן לא יסמוך ידו על ידו השניה ועל הקרבן, יעו"ש. אבל לפנינו בתו"כ הלשון קצת משונה מכפי שהעתיקו התוס', ועי' בהתוה"מ. .
(תו"כ) על ראש העולה. העולה – פרט לעולת העוף שאינה טעונה סמיכה ^לחדדי היה לכתוב על ראשו, כיון דמוסב אעולה, ודריש העולה שמדבר בה בפרשה זו שהיא עולת בהמה. אך לא ידעתי מה צריך לדרשה זו הא קיי"ל דכל קרבן עוף אין צריך סמיכה כמבואר בגיטין כ"ח ב', ואפשר לומר דבאמת הא דקיי"ל כן בכל הקרבנות ילפינן מדרשה זו.
וטעם הדבר שעוף א"צ סמיכה משמע מדברי התוס' בגיטין שם משום דעוף לאו זבח הוא. ולי טעם זה קשה טובא, דהא מפורש כ"פ בפרשה דגם עוף נקרא קרבן, ואפשר לומר הטעם בזה משום דקיי"ל צריך לסמוך בכל כחו [עיין חגיגה ט"ז ב'], ועוף אינו יכול לקבל סמיכת האדם בכל כחו. וראיה לזה נראה ממש"כ בעה"ט בפ' וסמך ידו על ראש קרבנו (ג' ב') דלכן כתיב בסמיכת בקר וסמך ידו ובסמיכת צאן ועז (שם ח'-י"ג) וסמך את ידו, לפי שהבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה שצריך לסמוך עליו בכל כחו, משא"כ בצאן ועז, לכך כתיב את דמשמע ברפיון, עכ"ל. ולפי"ז הסברא נותנת דהעוף שאינה יכולה לקבל כל סמיכה שהוא א"צ כלל סמיכה, ודו"ק.
ועוד י"ל דהטעם בזה הוא, משום דאחרי דממעטינן (בדרשה הקודמת) "מידו על ראש" – סמיכה על הצואר וצדדי הראש, וידו על ראש משמע כל ידו ורק על ראשו. ואחרי דבתורים ובני יונה הקטנים אי אפשר להניח כל היד מבלי שתסבב גם הצואר וצדדי הראש, לכן ממעטינן בהו כל עיקר סמיכה. .
(שם) ונרצה לו. וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא מה ת"ל וסמך ונרצה, לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר, מכאן לסמיכה שאינה מעכבת ^לטר"ל שאם לא חשב מצות סמיכה למצות עקרית ועל כן לא סמך, אז אע"פ שבכלל מכפר לו הקרבן, יען דעיקר הכפרה הוי בדם בכ"ז אין הכפרה מן המובחר, ולשון קצר הוא, וצ"ל מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר מן המובחר ואעפ"כ בעקרו מכופר, וע"ע מש"כ לקמן (ד' כ') בפסוק וכפר ונסלח. .
(יומא ה' א') ונרצה לו לכפר. לו לכפר ולא לחבירו לכפר [מכאן דבעינן זריקה לשם בעלים] ^מר"ל אם חשב בזריקה לשם אש אחר אז אע"פ שהקרבן כשר הוא לכל הלכותיו כמו לענין נותר ופגול ושארי דינים בכ"ז לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך קרבן אחר לכפרתו. ומה שתפס כאן עבודת זריקה דוקא הוא משום דעיקר הרצוי והכפרה בזריקת הדם הוא וכמבואר בדרשה הקודמת. .
(זבחים ד' ב') לכפר עליו. תניא, ר' שמעון אומר, ונרצה לו לכפר עליו, את שעליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו – מכאן שהנדרים חייבין באחריותן והנדבות אין חייבין באחריותן ^מאמדייק הלשון עליו, דכיון דמדבר בעדו הול"ל לכפר בעדו וכדכתיב בפרשת יוהכ"פ בר"פ אחרי, ולכן דריש דזה הוי רק בקרבנות שקבל עליו בחובה להביאם, כמו נדרים, ונאבדו, חייב באחריותן, אבל לא בקרבנות נדבה, ודריש לקרא הכי, ונרצה לו נדרו, לכשיתכפר בהן הוי רצוי, אבל מקמי כפרה לא נרצה, ובאיזה קרבן אמרתי לך, באותו שעליו דהוא נדר, שבלשון זה נודרים, הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, ושעבד גופו להן להביאן אפילו כשיאבדו, אבל נדבה אומרים הרי זו, וכיון שנאבדה זו, אינו חייב באחרת.
ועיין בסוגיא כאן מתבאר דאפילו בנדרים אינו חייב באחריותן רק עד שיזרק הדם, אבל אם לאחר זריקה נאבדו הבשר והאימורים פטור, משום דלאחר זריקה כבר נתכפר, ועיין במעילה י"ט א'. ויש להעיר ממה דקיי"ל בפסחים נ"ט ב' ובכמה מקומות בגמרא דבזה שהכהנים אוכלים הבשר מתכפרים הבעלים וילפי זה מפ' דפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ולפי"ז למה לא יתחייב באחריות עד אחר אכילת הבשר. וצ"ל דזה הוי רק לתוספת כפרה או לכפרה במעלת השלמות, אבל עיקר הכפרה הוי בזריקת הדם וכמש"כ בפ' אחרי כי הדם הוא בנפש יכפר. .
(מגילה ח' א') ושחט. ובקבלה הוא אומר והקריבו בני אהרן, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר ^מבר"ל מדכתיב כהן בקבלה ולא בשחיטה ש"מ דושחט אבעלים קאי כמו וסמך. וטעם הדבר דשחיטה כשרה בזר כתבו התוס' ביומא ל"ב ב' משום דשחיטה לאו עבודה היא, וזה גופא הטעם משום שנוהגת גם בחולין ואין זו מעלה יתירא בקדשים.
והנה דבר זה דשחיטה כשרה בזר הלכתא גמירא לה בכולא הש"ס ואין כל ספק בזה, ועיין בילקוט פ' אחרי מביא בענין זה ברייתא כמעט היפך דבר זה, וז"ל שם, תנא ר' ישמעאל, לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהם לכהן והכהן שוחט ומקבל, ע"כ, הרי שדייק לומר והכהן שוחט ולכאורה צ"ל כדי להשות הענין עם המבואר בגמרא דלשון זה לאו בדוקא נאמר אלא משום דרגילות הכהן לשחוט, ודבר בהוה.
אך לפי מש"כ בשם התוס' בטעם הדבר דשחיטה כשרה בזר משום דנוהגת גם בחולין י"ל דבאמת במדבר היתה שחיטה אסורה בזר משום דשחיטת חולין לא היתה נוהגת כלל אז שהיו אסורים בבשר תאוה, ולפי"ז מדויק הלשון לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה לפיכך וכו' והכהן שוחט, ודו"ק. .
(יומא כ"ז א') ושחט. ושחט כתיב, מכאן שעד אחד נאמן באיסורין ^מגשהרי הכהנים אוכלים משחיטת הקרבנות ולא הזקיקתם התורה להעמיד עדים בשעת שחיטה. והא דבעינן בעלמא שני עדים הוא רק לענין עונש ממון או מלקות או מיתת ב"ד. והא דעד אחד נאמן באיסורין קולא היא שהקילה התורה, ולכן נאמן רק להקל ולא להחמיר, ונתבארו פרטי דין זה ביו"ד סי' קכ"ז ובאחרונים שם. .
(חולין י' ב' ברש"י) ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך כשם שסמיכה בטהורים כך שחיטה בטהורים ^מדהסמיכה בהכרח להיות בטהורים אחרי דסומכין בפנים העזרה כדכתיב לפני ה' והטמא אסור לכנס לשם, ואע"פ דגם בשחיטה כתיב ושחט אותו לפני ה', אך התם יצוייר שגם הטמא ישחוט על ידי שיעמוד בחוץ וישחוט בסכין ארוך, וכמ"ש בזבחים ל"ב א' ושחט את בן הבקר לפני ה', בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה', ולכן צריך ללמוד מסמיכה. .
(זבחים ל"ב א') ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך שתיכף לסמיכה שחיטה ^מהושיעור תיכף כתבו התוס' בסוטה ל"ט א' דהוא שיעור מהלך כ"ב אמה, ועיין באו"ח סי' קס"ו. .
(מנחות צ"ג ב') ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך שבמקום שסומכין שם שוחטין ^מובפנים העזרה, ועיין בתוי"ט פ"ט מ"ח דמנחות. ובגמ' מפרש דדרשה זו באה בהמשך לדרשה הקודמת, וה"ק, במקום שסומכין שוחטין מפני שתיכף לסמיכה שחיטה. .
(שם שם) ושחט. אמר רב כהנא, מניין לשחיטה שהיא מן הצואר, שנאמר ושחט – ממקום ששח חטהו ^מזר"ל ממקום שנכפף [ושח הוא מלשון כפיפה, כמו בן תשעים לשוח] והיינו הצואר, שם חטהו, ר"ל הכשירהו לאכילה וטהרהו. ומסיק בגמרא דשחיטה מן הצואר אתיא בהלכה למשה מסיני, כמו כל הלכות שחיטה הם הלמ"מ, ופסוק זה אתא רק לאורויי דלא לשוויי גיסטרא, ר"ל שלא יחתוך המפרקת לשנים, דהכי משמע קרא חטהו – הוציא את דמו ותו לא. ולרש"י הוי הפירוש שא"צ לחתוך המפרקת לשנים אבל אין איסור בזה ולראבי"ה הוי הפירוש שאסור לעשות כן, ונוהגין להחמיר בזה. –
וע' בדרישה לטוי"ד סי' ג' שהקשה לשיטת הראבי"ה שהבאנו דהפי' דלא לשוויי גיסטרא שאסור לעשות גיסטרא ממ"ד בחולין ל"א ב' דשחיטת חולין לא בעי כונה לשחיטה, מדגלי קרא בשחיטת קדשים דבעי כונה [ע' בדרשה בסמוך] מכלל דחולין לא בעי כונה, א"כ נימא גם הכא כן, מדגלי קרא בקדשים דלא לשוויי גיסטרא ש"מ דבחולין שרי לעשות גיסטרא, ועיין בט"ז מש"כ בזה.
ולי לדעתי אין כאן אף ריח קושיא, דבשלמא כונה לשחיטה היא מעלה מיוחדה בקדשים שאינה נוגעת לגוף מעשה השחיטה וכמו הרבה מעלות שבקדשים כמו שצריך לשחוט לשם זבח ולשם בעלים וכדומה, ואין זה שייך לשחיטת חולין, משא"כ עשיית גיסטרא גילה הכתוב שאין זה נקרא שחיטה כלל, א"כ ממילא אין חילוק בזה בין קדשים לחולין, דגם בתילין בעינן מעשה השחיטה עצמה כהוגן, ודו"ק.
וכ"ז כתבנו לפי שיטתו דבעל הדרישה דהא דלא לשוויי' גיסטרא ילפינן רק מפ' ושחט שלפנינו אבל באמת מבואר בסוגיא כאן דילפינן זה גם מפ' וזבחת דפ' ראה (י"ב כ"א), ואותו פסוק בחולין כתיב כמבואר שם לפנינו, וא"כ כתיב ענין זה גם בחולין ביחוד, ופליאה גדולה על הדרישה והט"ז שלא הרגישו בדבר פשוט זה. [חולין כ"ז א'] ושחט. תנא דבי ר' ישמעאל, אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר (ירמיה ט') חץ שחוט לשונם, מכאן שאם התיז את הראש בבת אחת פסולה ^מחר"ל מה חץ הולכתו במשיכה אף שחיטה במשיכה, ולכן אם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנים בבת אחת פסול. .
(שם ל' ב') ושחט את בן הבקר. עד שתהא זביחה לשם בן בקר, מכאן למתעסק בקדשים שהוא פסול ^מטכגון שמתעסק בסכין להגביהו או לזרקו, ומתוך הזריקה נשחטה הבהמה פסולה השחיטה מפני שלא כיון לשחיטה, ומזה קיי"ל דמדגלי קרא בקדשים שצריכה כונה בשחיטה, ש"מ דשחיטת חולין א"צ כונה. ועיין לפנינו בפ' ראה בפסוק וזבחת כאשר צויתיך (י"ב כ"א) וביו"ד סי' ג'. .
(שם י"ג א') בן הבקר לפני ה'. בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' ^נר"ל דרק הקרבן צריך להיות בפנים העזרה, אבל השוחט אפשר שיעמוד מבחוץ וישחוט בסכין ארוך, וע"ל בפ' י"א ושחט אותו צפונה. ונראה דאין דיוק דרשה זו מיתור הלשון את בן הבקר דהו"מ לכתוב ושחט אותו, יען דלשון את בן הבקר צריך להורות דבעי כונה לשחיטה, כמבואר בדרשה הקודמת, אלא הדיוק הוא דבכ"מ דכתיב בלשון כזה קאי ציון המקום רק על הפעולה ולא על הפועל, וכמו ונתנו בני אהרן אש על המזבח, דבודאי אין הכונה שגם הנותנים יהיו על המזבח, וה"נ כן. .
(זבחים ל"ב א') והקריבו. זו קבלת הדם, ואפקיה רחמנא בלשון הולכה ^נאדשורש קרב שבכאן מורה על הולכה ולא על הקרבה למזבח דזה מכונה בשם זריקה, וכך פרשו בזבחים י"ג א' דל"ל דהאי והקריבי זריקה הוא, דהא זריקה כתיב ביחוד בפסוק זה. , לומר לך דהולכה לא תפקד מכלל קבלה ובעינן הולכה לשמה ^נבאצטריך לאשמעינן זה מפני שאין זה מעקרי העבודות, וקמ"ל דהוי סניף מעבודת קבלה וממילא צריכה להיות לשמה. .
(שם י' א') והקריבו בני אהרן. והקריבו זו קבלת הדם, וכתיב בני אהרן – ולא בנות אהרן, מכאן שהקבלות נוהגות באנשים ולא בנשים ^נגעיין מש"כ בדרשה הקודמת ולעיל בפסוק ב' לענין סמיכה בנשים וצרף לכאן. .
(קדושין ל"ו א') בני אהרן הכהנים. מה ת"ל בני אהרן הכהנים, שתהא בכהן כשר ובכלי שרת ^נדר"ל שילבשו בגדי כהונה, דכך משמע ליה הלשון הכהנים שיהיו בכהונתם, וכמ"ש בכ"מ בגמרא כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. ובמה שאמר בכהן כשר בא להוציא חללים ובעלי מומין, ויליף זה מיתור לשון בני אהרן, דדי היה לכתוב והקריבו הכהנים. ונראה דהוא ע"ד מ"ש בסנהדרין ל"ו ב' עה"פ והתיצבו שם עמך, עמך בדומין לך, מה אתה כשר ולא בע"מ אף הם כשרים ושלמים, וגם הכא הכונה מה אהרן כשר ושלם אף בניו כן, ועיין בס' התוה"מ.
וע"פ באור זה יתיישב מה שקשה לכאורה ממ"ש בספרי פ' שופטים (כ"א ה') ונגשו הכהנים בני לוי אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מניין ת"ל בני לוי, ע"כ, וזה לכאורה דרשה הפוכה משלפנינו, אך באמת התם הכונה דגם בע"מ הם בני לוי [ר"ל שבט לוי], אבל הכא הכונה בדמיון לאהרן לעצמו, כמו שבארנו, ודו"ק. .
(זבחים י"ג א') וזרקו וגו'. אי וזרקו יכול יזרקנו זריקה אחת ת"ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו, הא כיצד – זורק כמין גמא ^נהבאור הענין דזריקה משמע זריקה אחת ומרחוק, ובאופן כזה כמובן אי אפשר להקיף כל המזבח, וסביב משמע שיקיפנו סביב כחוט, והיינו בסמוך ובאצבע, ולכן כדי לצאת שתי המלות עושים כמין גם, והוא אות יונית עשויה ככ"ף פשוטה, והיינו שזורק מן הכלי נגד הפינה והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה. [שם נ"ג ב']. וזרקו את הדם. מה ת"ל דם דם, לרבות שאם נתערבה במינה שקרבה ^נומדייק מדכתיב והקריבו את הדם וזרקו את הדם ודי היה לכתוב וזרקו אותו, ולכן דריש דם, ובא לרמז שאם נתערבה דם עולה של ראובן בדם עולה של שמעון שיקרבו. וע' בזבחים פ"א א' הובאה דרשה זי בשנוי לשון, ובפירש"י בפסוק זה הובאה בארוכה, ועוד יתבאר מענין זה לפנינו אי"ה בהמשך החבור. .
(תו"כ) על המזבח סביב. מאי סביב – סביב דקרנות ^נזר"ל לאפוקי שלא נימא סביב למזבח ממש, משום דבכזה לא יתקיים הלשון על המזבח. .
(עירובין נ"ז א') על המזבח סביב. אין מתנות סביב נוהגת בבמה, דכתיב וזרקו על המזבח סביב פתח אהל מועד ^נחר"ל דבבמה א"צ לזרוק הדם בב' מתנות שהן ארבע סביב למזבח, דכתיב אשר פתח אהל מועד ואין זה בבמה, אבל זריקה צריך, וזה הוא רק בבמת יחיד, אבל בבמת צבור צריך מפני ששם היה אהל מועד נטוי כדרכו.
[תוספתא סוף פי"ג דזבחים], ובארנו יותר מענין הבמות לעיל בריש פסוק ד' בדרשה וסמך, יעו"ש. .
(זבחים קי"ט ב') והפשיט. והפשיט — פושטה כולה ואח"כ מנתחה ^נטר"ל לא דפושט אבר אבר ומנתחו אלא מקודם מפשיט כולה ואח"כ מנתחה.
וטעם הדיוק מדלא כתיב ביחד והפשיט ונתח אותה לנתחיה, דאז הוי משמע דההפשט והנתוח נעשים בבת אחת לכל חתיכה וחתיכה, ומדכתיב והפשיט את העולה, ש"מ דקידם נתוח מפשיטה כולה. [תו"כ] והפשיט את העולה. כל שהיא עולה טעונה הפשט [ואפילו עולה שלא לשמה] ^סדהו"א מדמעטינן כשרה ולא פסולה [בדרשה הבאה] הוא הדין נתמעט גם עולה שלא לשמה קמ"ל, משום דאע"פ שלא עלתה לבעלים לשם חובה אבל עכ"פ כשרה היא. .
(שם) ונתח אותה. אותה — כשרה ולא פסולה ^סאוהיינו שאם נפסלה קודם הפשט שורפה כולה בעורה כמו שהיא. וי"ל הטעם בזה, דאע"פ שגם עולה כשרה נשרפת אך העור שייך לכהנים לכן נפשטת, אבל בפסולה אין לכהנים חלק בעור נשרפת כולה. .
(זבחים פ"ה א') ונתח אותה לנתחיה. [כיצד מנתחה — אברים אברים, אבל לא האברים לנתחים], דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה, אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ^סבנראה דמדייק מדלא כתיב לנתחים, דהוי משמע שיעשה אותה נתחים נתחים מ"מ, ומדכתיב לנתחיה דמשמע דהחלקים האלה הנקראים נתחים גם קודם פעולת הנתיחה והיינו החלקים המגבלים הטבעיים, ולא נתחיה לנתחים, ומפרש לנתחיה כמו לגבולותיה, למיניה, לחלוקותיה, והיינו כמו שהן חלוקין בגוף. .
(חולין י"א א') ונתח אותה לנתחיה. אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ^סגע' בדרשה הקודמת. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא ^סדואע"פ דבגמרא רצו לדחות ראיה זו, ממאי דלמא דפלי ליה [קורעהו וחוצהו] ובדק ליה, ואי משום ולא נתחיה לנתחים הני מילי היכי דחתיך לגמרי אבל היכי דלייף לית לן בה, מ"מ אחרי דע"פ האמת קיי"ל דאזלינן בתר רובא, לא הוי פירכא זו אלא דחוי בעלמא ע"ד שקלא וטריא, כיון דהדין דין אמת שא"צ לבדוק, ולכן קבענו דרשה זו. ובעיקר ענין דהולכין אחר הרוב בארנו בפ' משפטים בפ' אחרי רבים להטות. [שם שם] ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ^סהענין האש מן השמים מבואר בזבחים ס"א ב' ובסע"ר פ' ט"ו אש שירדה מן השמים לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה. ועיין במדרש חזית עה"פ סמכוני באשישות. .
(יומא כ"א ב') ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ^סוהצתת אליתא הם הקיסמין הדקין שבהם מציתין עצי מערכה גדולה. ונראה דמדייק זה מלשון בני אהרן הכהן דמיותר הוא כולו, דהא כבר כתיב (פ' ה') והקריבו בני אהרן ודרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה, וגם זר אסור לקרב למזבח, וגם נתינה זו בכלל, לכן דריש מן בני אהרן שיהיה כהן כשר כמו אהרן לאפוקי חלל, ומן הכהן שיהיה אז בכלי שרת דהיינו בבגדי כהונה וכמו שדרשו בזבחים י"ח ב' הפ' דפ' תצוה דכתיב בבגדי כהונה והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.
ובגמ' כאן מקשה על דרשה זו פשיטא, וכי תעלה על דעתך שזר קרוב למזבח, ואיני מבין טעם קושיא זו, דהא הרבותא בזה לא לאפוקי זר אלא לרבות כהן כשר ובבגדי כהונה. ואולי כונת הגמרא דגם זה פשיטא, דלא יתכן שישמש כהן פסול ובלא בגדי כהונה אצל המזבח, והלשון זר לאו דוקא זר ממש, דהייני ישראל ולא כהן, אלא ר"ל כל כהן שאינו כשר נקרא זר, ומצינו כלשון זה בכריתות ו' ב' על הפ' דפ' תשא ואשר יתן ממנו על זר דכתיב גבי שמן המשחה דבכלל זה גם כהן גדול שאינו צריך עוד למשיחה כגון לאחר שנמשח, ומפרש הטעם משום דהשתא זר הוא לענין זה, וה"נ כן. .
(שם כ"ד ב') בני אהרן הכהן. הכהן בכהונו, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה ^סזדייק יתור לשון הכהן, דידוע הוא, ודריש הכהן בזמן שהוא בבגדי כהונה הראוים לו, וכמ"ש בסוגיא כאן על הפ' דכתיב בבגדי כהונה (פ' תצוה) והיתה להם כהונה להקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וכל כהן בבגד הקבוע לו, והוא הדין כהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג ועבד עבודתו פסולה, כפי שיבא בפסוק הבא. .
(זבחים י"ח א') אש על המזבח. תניא, ר' שמעון אומר, מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח שנאסר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ^סחכבר כתבנו (אות ס"ו) שהצתת אליתא הם הקסמין הדקין שבהם מציתין עצי מערכה גדולה, ועיין מש"כ שם, וכונת דרשה זו שאפילו תחלת נתינת האש דהיינו הקסמין יהיו ג"כ על ראש המזבח, ולא יצית על הרצפה ואח"כ יעלה האש על המזבח. .
(יומא מ"ה א') וערכו וגו'. תניא, ר, שמעון בן יוחאי אומר, מניין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים, שנאמר וערכו עצים, אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב (פ' צו) ובער עליה דבק עצים בבקר וערך, תנהו ענין לתמיד של בין הערבים ^סטענין הגזירי עצים הוא דאחר שעורכים עצים בראש המזבח מצוה להעלות בשני גזירים יותר, ויליף שהיו נושאין אותן שני כהנים, וטעם הדיוק מדכתיב וערכו בלשון רבים. ולכאורה צ"ע דיוק זה, דהא בכמה ענינים בפרשה זו כתיב בלשון רבים, כמו והקריבו וזרקו, וצ"ל דמדייק מדכתיב פעם בלשון רבים, כאן, ופעם כתיב בענין זה בלשון יחיד, וערך עליה הכהן עצים (ר"פ צו), ובגמרא מפרש זה עוד ע"פ דיוקים שונים. –
וע' ברמב"ם פ"ב ה"ג מתמידין כתב שכל אחד מהכהנים השנים היה עץ אחד בידו, וכנראה כתב כן מפני שכן הוא מפרש כונת לשון המשנה כאן שנים בידם שני גזירי עצים, ולכאורה מניין לו לפרש כן ולא שהשני כהנים ביחד היו נושאים השני גזירים, וי"ל משום דאיתא בירושלמי שקלים פ"ו ה"ד האומר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד, אמר ר"א, מתניתא אמרה כן, דהאי קרבן אחד והאי קרבן אחד [ר"ל כל גיזר חשוב להיות נידר בפני עצמו] כהאי דתנינן ושנים בידם שני גזירי עצים, ע"כ, הרי מפרש הירושלמי שכל חד מהכהנים היה נושא גיזר אחד, ומפרשי הרמב"ם לא העירו מקור לדבריו.
ודע דבכלל דין זה דשני גזירי עצים צריכים להיות בשני כהנים לכאורה יש להעיר מיומא כ"ב א' בענין הפייסים שהיו במקדש איתא שם מי שזכה בתרומת הדשן זכה בשני גזירי עצים, וזה מורה מפורש דהיה בכהן אחד. אך הנה מצאתי כתוב בשם הריטב"א שמי שזכה בשני גזירי עצים היה אומר לחבירו בוא וזכה עמי בגיזר אחד [ע' כ"מ פ"ד ה"ח מתמידין], ואף שלא כתב מקור לדבריו אבל בהכרח צריך לפרש כן ע"פ ההערה שכתבנו. .
(שם כ"ו ב') עצים על האש. מלמד שמצוה להקדים אש לעצים ^עובתו"כ באה דרשה זו בלשון אחר, עצים על האש ולא אש על העצים, והכונה אחת היא, וחידוש שברמב"ם פ"ב מתמידין נשמט דין זה. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א) וערכו. יכול יהיה כהן אחד עורך כל האברים ת"ל וערכו, הא כיצד, כהן אחד עורך שני אברים ^עאולא כל כהן אבר אחד משום דכתיב עוד קרא (י"ב) וערך הכהן אותם, וע"ע בסמוך מענין זה. .
(תו"כ) וערכו בני אהרן הנהנים. וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, למדנו לטלה שטעון ששה כהנים ^עבדריש ע"פ הכלל מעוט רבים שנים. ומ"ש למדנו לטלה היינו קרבן הבא מן הצאן, דהיינו טלה, הקרבתו בששה כהנים, והוא ע"פ המבואר בדרשא הקודמת דכל כהן עורך שני אברים, ובטלה יש עשרה אברים, נמצא דלעריכתם צריך חמשה כהנים, ועוד כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים, הרי דצריך עוד כהן לזה, ובס"ה ששה. ואם היה הקרבן איל או עז מוליכין אותו יותר כהנים לפי ערך מספר האברים שבו, ומבואר בפרטיות בפ"ב דיומא וברמב"ם פ"ו מקרבנות. ואמנם כל זה הוא בקרבנות צבור, אבל בקרבן יחיד מעריכין יותר או פחות כהנים כפי שירצו. ונראה הטעם בזה, משום דביד הבעלים לכבד לכל כהן שירצה וכמו תרומות ומעשרות, כנודע. .
(יומא כ"ז א') בני אהרן הכהנים. הכהנים בכהונם, למד על כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבירתו פסולה ^עגדייק כפל לשון בני אהרן הכהנים, דדי היה לומר או בני אהרן או הכהנים, ודריש אימתי נקראו כהנים בזמן שהם בבגדי כהונתם הראוים להם, כה"ג בשמונה וכה"ד בארבעה, וע' בפסוק הקודם באה דרשה כזו לענין כה"ג שלבש בגדי כה"ד. .
(זבחים י"ח א') את הנתחים את הראש. והלא ראש בכלל כל הנתחים היה ולמה יצא, לפי שנאמר(פ' י') והפשיט את העולה ונתח, אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, בניין לרבות את הראש שכבר הותז, ת"ל את הראש ^עדר"ל אין לי שקרויין נתחים אלא אותן שישנן בכלל הפשטה, כדכתיב והפשיט ונתח, וגבי עריכה דכתיב וערכו את הנתחים, משמע בנתחים הנפשטים, ומניין לרבות בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה, שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה, וקרי ליה הותז משום דכיון דנחתכו הסימנים הו"ל כהותז, מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא, ולכן פרט הכתוב את הראש ביחוד להורות שגם היא בכלל עריכה, וכן קיי"ל בזבחים פ"ה ב' דהראש קרב כמו שהיא. ומבואר בגמ' דמכאן ילפינן דשחיטה מן הצואר, ע"ל פ' ה'. .
(חולין כ"ז א') ואת הפדר. [והלא פדר בכלל כל הנתחים היה ולמה יצאה], לכדתניא, כיצד היה עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה ^עהלפי שבית השחיטה מלוכלך בדם. .
(יומא כ"י א') על העצים וגו'. על העצים אשר על האש, עצים הנתונים להיות אש, [להוציא של גפן ושל זית] ^עודמיד נעשים דשן. ונראה פשוט דמדייק יתור כל לשון זה על העצים אשר על האש, דהא כבר כתיב ונתנו אש על המזבח וערכו עצים על האש. ובגמרא איתא עוד טעמים במניעת עצי גפן וזית למזבח, וע' במל"מ פ"ז ה"ג מאסמ"ז. .
(תמיד כ"ט ב') אשר על המזבח. מלמד שלא יהיו העצים יוצאים פן המזבח כלום ^עזר"ל שתהא מדת העצים באופן כזה שיניחו בשלמותן על המזבח ולא יצאו מהן עוקצין חוץ למזבח, ופשוט דמדייק מיתור לשון זה אשר על המזבח, דהא כבר כתיב ונתנו אש על המזבח, וא"כ ידעינן שהאש צריך להיות על המזבח, ומאי תו אשר על המזבח. .
(זבחים ס"ב ב') אשר על המזבח. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים ואש מתוך ביתו, ת"ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור, דברי ר' אליעזר ב"ר שמעון, ור' אלעזר בן שמוע אומר, מהמזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט ^עחהנה במכילתא ס"פ יתרו דרשינן מזבח אדמה תעשה לי שתעשנו מתחלה לי לשמי ולא לשם הדיוט, יעו"ש. ובודאי לא שייך כאן להקיש עצים למזבח לענין שיעשום מתחלה לשם הקדש, והיינו שיכרתו אותם מן העץ לשם גבוה, יען כי ההיקש הזה לא כתיב בעשיה רק בהערכה כאן בעת שהמזבח כבר מוכן ועומד, וא"כ יהיה כונת ההיקש בודאי אסור להדיוט להשתמש בו שהרי מצוה לעשותו לשם גבוה וכיון שעשאוהו נקדש ואסור להשתמש בו, וכשנשתמש בו פסול לקודש, כך עצים אסורין להשתמש בהן להדיוט ואם נשתמש בם פסולין לגבוה. וע"ל ס"פ יתרו ויתבאר לך ביותר הכרח באור זה.
והנה מפשטות הענין משמע דמאן דס"ל ההיקש לשל צבור לא ס"ל ההיקש לענין שימוש הדיוט, וכן להיפך, אבל לפי"ז קשה מה דפריך בגמרא מאי בינייהו הא איכא בינייהו הא גופא, דלר"א בר"ש צריכים להיות עצים ואש משל צבור ומותרים אם נשתמש בהן הדיוט, ולר"א בן שמוע להיפך, וצ"ל כמש"כ הר"ן פ"ז דשבועות דלפעמים אומר הגמרא מאי בינייהו אף דלא פליגי, וכ"כ הכ"מ פ"ח ה"ח מק"פ, וכן נראה בדעת הרמב"ם שמביא שני הדינים להלכה, הא דמשל צבור והא דלא נשתמש בהן הדיוט.
וע' באו"ח סי' קמ"ז פסקו על יסוד דין זה דאסור לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנשתמש בהם הדיוט, והמג"א הקיל כשנשתנו צורתן ועשה מהן כלי אחר, ועיין מש"כ בזה בפ' פקודי בפסוק במראות הצובאות. .
(מנחות כ"ב א') ירחץ במים. במים ולא ביין, במים ולא במזוג ^עטיין במים, וטעם הדיוק בזה משום דכ"פ כתיב רחיצה סתם וגם ברחיצת קרב וכרעים כתיב (פ' תצוה ופ' שמיני) וירחץ את הקרב ולא כתיב במים, וכאן כתיב במים, ובא למעט מים דוקא ולא יין ולא מזוג. , במים לרבות שאר מים ואפילו מי כיור ^פהרבותא בזה אע"פ דמי כיור יש להם שם לוי דלא נקראו מים סתם אלא מי כיור אפ"ה בכלל מים הן. [שם כ"ב א'] ירחץ במים. במים אפילו כל שהוא ^פאר"ל שאין להם שיעור. ופשוט הוא משום דבטבילת גוף צריך ארבעים סאה משום דכתיב בה ורחץ את בשרו במים ודרשינן שיהיה כל בשרו עולה בהן, משא"כ הכא. .
(תו"כ) והקטיר הכהן. מה ת"ל הכהן למעוטי הפשט ונתוח ^פבחוזר על כלל הענין, וכללא כייל, דמה ששייך לגוף הקטרה הכל נעשית בכהנים, אבל הפשט ונתוח נעשית גם בזר. .
(יומא כ"ז א') את הכל. לרבות הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים ^פגשל עולה, שהראש אינו בכלל הפשט כמבואר בפסוק הקודם, ויש צמר בגובה ערפו אצל הראש. והעצמות והגידים והקרנים והטלפים. בזמן שהם מחוברין ^פדועיין המשך לדין זה לפנינו בפ' ראה בפסוק ועשית עולותיך הבשר והדם (י"ב כ"ז). .
(זבחים פ"ה ב') עולה וגו'. לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחח, דכתיב עולה אשר, ריח ניחח לה', עולה – לשם עולה, אשר. – לשם אשה, ריח – לשם ריח, ניחח – לשם הנחת רוח, לה' – לשם ה' ^פהפתח בששה דברים וסיים בחמשה, וזה הוא מפני דלשם זובח ילפינן מדרשות אחרות בריש זבחים ואחת מהן לעיל בפסוק ד' ונרצה לו לכפר עליו, לו לכפר ולא לחבירו לכפר, יעו"ש. .
(שם מ"ו ב') אשה ריח ניחח. נאמר בעולת בהמה אשה, ריח ניחח ובעולת העוף אשה, ריח ניחח (פ' י"ז) ובמנחה אשה ריח ניחח (כ' ב'), ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים ^פונראה פשוט דהיינו רק בעני המביא עולת עוף או מנחה, אבל עשיר המביא קרבן עני אין עולה לו כמו קרבן עשיר, משום דכיון דמצותו בקרבן עשיר והביא קרבן עני לא קיים המצוה כראוי. וראיה לזה משום דאל"ה איך תתקיים הדרשה ממבחר נדריך (יומא ל"ד ב'). כיון דאין נ"מ בזה, וגם בקרבנות צבור קי"ל אחד מיוחד שבעדרו [שם] והיינו טעמא משום דאין צבור מעני, וא"כ בעשיר יחיד דינו בזה כמו הצבור להביא מן המובחר. ועיין בתוי"ט סוף פ"ב דאבות ד"ה ונאמן ובשבועות ט"ו א' ובתוס' ד"ה ללמדך, וצ"ע. .
(מנחות ק"י א') ריח ניחח לה'. מכאן שאין ריח ניחח בבמה ^פזר"ל דבמזבח אסור לצלות הבשר קודם שמעלהו, דא"כ כשיקריבו אח"כ אין בו ריח וכתיב ריח ניחח, אבל בבמה מותר לעשות כן לכתחלה. וטעם הדבר משום דבבמה לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא לה', וזה רק בבמה קטנה, אבל בבמה גדולה נקרא לה' ששם היתה השכינה שורה, ובארנו ענין הבמות לעיל ריש פסוק ד' בדרשה וסמך, יעו"ש וצרף לכאן. .
(זבחים קי"ט ב') ריח ניחח לה'. תניא, א"ר שמעון בן עזאי, בוא וראה, פה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ^פחר"ל שלא נאמר פעם אל ופעם אלהים ופעם ה' כדי שלא יאמרו רשויות הרבה הן, והדבר מוכיח שזה ששמו כך צוה להקריב לו מנחה וזה ששמו כך צוה להקריב לו פרים וזה אילים, לכן נאמר בכולם ריח ניחח לה', ועיין בחא"ג. [מנחות ק"י א'] ואם מן הצאן וגו'. מן הצאן – פרט לזקן, מן הכבשים פרט לחולה, מן העזים פרט למזוהם ^פטעיקר טעם פסולים אלו משום דאינם כבוד שמים, שצריך להקריב כזו הנברר לאנשים, וזקן וחולה הם כחושים, ומזוהם מאוס שריח רע יוצא ממנו, וסמכו זה על שלשה פעמים דכתיב מן בשלשה מינין כאן, וכעין הדרשות כאלה לעיל בפ' ב'. וע"ע לפנינו בפ' ראה בפסוק וכי יהיה בו מום. .
(בכורות מ"א א') ושחט אותו צפונה. [מה ת"ל אותו], אותו בצפון ואין מליקת העוף בצפון, אותו בצפון ואין שחיטת הפסח בצפון, אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות בצפון ^צאלא יכול להיות גם בדרום, והרבותא היא דלא ילפינן מקבלת הדם שגם המקבל צריך להיות בצפון, כפי שיתבאר בפ' צו (ז' ב'). וטעם הדבר נראה משום דשחיטה קיל שכשרה גם בזר. אך צ"ע ל"ל דרשה זו תיפק ליה דהשוחט מותר לעמוד גם מחוץ לעזרה ולשחוט בסכין ארוך כמבואר לעיל בפ' ה' ושחט את בן הבקר לפני ה', בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה', דהיינו בעזרה, א"כ כש"כ שמותר לו לעמוד בדרום ולשחוט בצפון, וי"ל דאע"פ כן היינו אומרים דגם במקום ששוחט חוץ לעזרה צריך לעמוד צופה לצד צפון, קמ"ל. וטעם הדיוק מאותו פשוט הוא משום דהיה יכול לכתוב ושחטו.-
והנה אע"פ דבסוגיא משמע דמעוטים דמליקת העוף ושחיטת הפסח ממעטינן מן ושחט אותו דגבי חטאת (דף כ"ד) בכ"ז אחרי דבתו"כ הוקבעו אלה, המעוטים כאן בפסוק זה, וגם יען כי בעיקר הענין אין נ"מ מן איזה "אותו" נלמדים, לכן קבענום כאן ע"פ דרך התו"כ שבאו בו הברייתות קבועות כסדרן, ובגמ' באו הדברים ע"ד שקלא וטריא. .
(מנחות נ"ו א') על ירך המזבח צפונה. שיהא ירך בצפון ופניו בדרום, מכאן שכבש היה בנוי לדרומו של מזבח ^צאירך – רגלים בצפון ופניו בדרום כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון, נמצא ראשו ופניו לדרום, ועמ"ש עוד בענין זה בפ' תרומה (כ"ז ד'). וענין הכבש ידוע שהוא כמו תל שהיו עושין לעלות עליו אל פני המזבח, ומתמעט ויורד בשפוע מראש המזבח עד הארץ, ועושין באופן כזה משום דמדרגות סתם אסור לעשות כדכתיב ס"פ יתרו ולא תעלה במעלות על מזבחי. .
(זבחים ס"ב ב') צפונה לפני ה'. תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר צפונה לפני ה', שיהא צפון כולו פנוי [מלמד שהמזבח לא היה עומד בצפון] ^צבדס"ל דהמזבח בדרום העזרה היה, והאי לפני ה' מיותר הוא, דהא כולה עזרה קדושה היא, ולכן דריש לקרא הכי, ושחט אותו על ירך המזבח לצד צפון שהוא כולו לפני ה', והיינו שלא יהיה בו שום דבר חוצץ אלא כולו לפני ה', וע"ל בפ' פקודי (מ' ז') בפסוק ונתת את מזבח העולה וגו'. ורש"י פי' דמיתור הה' דצפונה דריש, ולא נתבאר לי באור פי' זה. .
(יומא ל"ז א') צפונה לפני ה'. מכאן שאין שחיטת צפון נוהגת בבמה ^צגר"ל דבבמת יחיד אין השחיטה צריכה להיות דוקא בצפון, משום דבמת יחיד אינו נקרא לפני ה' שלא היתה השכינה שורה שם, ובארנו יותר מענין הבמות לעיל בריש פסוק ד' בדרשה וסמך, יעו"ש וצרף לכאן. .
(זבחים קי"ט ב') ואת ראשו ואת פדרו. תניא, מנין לראש ופדר שקודמין לכל האברים ת"ל ואת ראשו ואת פדרו וערך ^צדטעם דרשה זו פשוט דמדייק כיון דכתיב ונתח אותו לנתחיו א"כ גם הראש והפדר בכלל כל נתחים הם ולמה חשבן לעצמן, וכן דייקינן כזה לעיל בפ' ח', ודריש סמיכותן לוערך שקודמין לכל האברים להערכה. .
(יומא כ"ה ב') והקריב. זו הולכת אברים לכבש ^צהר"ל להוליכם לכבש המזבח [הוא התל שעולין בו למזבח כמבואר לעיל. בפ' י"א אות צ"א] ואשמעינן דגם זה הוי אחת מן העבודות שצריכה להיות בכהן דוקא. ונראה דמדייק זה משום דלכאורה כל לשון זה והקריב הכהן את הכל הוא מיותר, דכיון דכתיב והקטיר המזבחה פשיטא שמקריבים למזבח, והו"ל לומר רק והקטיר את הכל, ולכן דריש דגם ענין ההקרבה עצמה אף דאינה מגוף עבודת הקרבן, בכ"ז נחשבת לאחת מן העבודות שצריכה כהן. .
(זבחים ד' א') ואם מן העוף. תניא, יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה כשרה לקרבן, ת"ל מן העוף ולא כל העוף ^צוהחדוש בזה אע"פ דקי"ל אין תמות בעופות, והיינו שאין המום פוסל בהם לקרבן, כפי שיתבאר בפ' אמור (כ"ב י"ט) בפסוק תמים זכר בבקר ובכשבים ובעזים, ודרשינן ולא בעופות, בכ"ז מחוסר אבר פסול וכמו שחשיב בזה. וטעם הדרשה מלשון מן מדלא כתיב ואם עוף קרבנו. .
(קדושין כ"ד ב') ואם מן העוף. ואלו זכר ונקבה לא נאמר בעוף, לפיכך אף טומטום ואנדרוגינוס כשרים בעוף ^צזהא דזכר ונקבה לא נאמר בעוף מבואר ממש"כ באות הקודם מפסוק דפ' אמור תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים ודרשינן ולא בעופות, ועיי"ש לפנינו, וכיון שכן ממילא כשרים אף טו"א, דממ"נ מה שהם כשרים הם. [תו"כ] ואם מן העוף עלה. מה ת"ל עולה, לומר לך, עוף עולה ואין עוף שלמים ^צחהרבותא בזה, דאע"פ דשלמים קילא מעולה דמותרת לבא לקבה והו"א דגם עוף מותר, קמ"ל. וטעם הדיוק פשוט דכיון דאיירי בענין עולה כמו שהתחיל לעיל בפסוק ג' אם עולה קרבנו ועל זה סיבב הולך כל הפרשה, וא"כ ל"ל למכתב ואם מן העוף עולה קרבנו ודי היה שיאמר ואם מן העוף קרבנו וממילא הוי ידעינן דקאי אעולה, לכן דריש דחזר השם עולה למעוטי שלמים שאין באים עופות. [שם]. קרבנו. מכאן שהיחיד מביא קרבן עוף ואין הצבור מביאין קרבן עוף ^צטדייק לשון קרבנו דמיותר, דדי היה לכתוב ואם מן העוף עולה לה'. וטעם הדבר שאין צבור מביאים עוף משום דקרבן עוף בכלל מיוחד רק לעניים שאין ידם משגת לקנות בהמה כמבואר בס' ויקרא כ"פ, וזה לא שייך בצבור מפני שאין הצבור מיעני כמ"ש בריש הוריות ד' א', אבל בשותפות בא קרבן עוף כמ"ש במנחות ק"ד ב' הכל באין בשותפות חוץ מן המנחה. [שם] מן התרים. מן – למעט הנרבע והנעבד ^קמה שלא חשיב רובע הוא משום דאין העוף רובע כמ"ש בזבחים פ"ה ב' עיי"ש ברש"י. ומה שלא חשיב כאן גם המוקצה לע"ז כמו בבהמה לעיל בפ' ב' נראה משום דסתם מוקצה לע"ז הוא רק מן הצאן ולא עופות כמש"כ בפסוק הנזכר. .
(חולין כ"ג א') מן התרים וגו'. ת"ר, לפי שנאמר מן התרים או מן בני היונה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין ת"ל (פ' ט"ו) והקריבו אפי' פרידה אחת יביא ^קאר"ל להכי חזר הכתוב וכתב והקריבו בלשון יחיד לאשמעינן דאפילו גוזל אחד יביא, אבל לולא החדוש לא הו"ל להפסיק לכתוב כאן רק ומלק דזה עיקר חידושו, וענין ההקרבה כתיב בפסוק הקודם. .
(זבחים ס"ה א') מן התרים וגו'. תרים גדולים ולא קטנים, בני יוגה קטנים ולא גדולים, פרט לתהלת הצהוב שבזה ושבזה שהם פסולים ^קבתורים ובני יונה הם שני מינים נפרדים כדאיתא בחולין ס"ב א' תסיל [מין יונה] פסול משום תורים וכשר משום בני יונה, ולשון בני בבהמות בחיות ובעופות מורה על רכים וצעירים, כמו בן בקר, בן ראמים, ובכל מקום שמזכיר בקרבנות תורים ויונים כתיב אצל יונים בני יונה, וזה מורה שהקפיד הכתוב על מין היונים שיהיו קטנים. ומפרש עוד דכשמתחילין הנוצות שסביבות צוארם לצהב פסולים בזה ובזה, כלומר פסולים בתורים ופסולים בבני יונה, משום דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו. .
(חולין כ"ב ב') והקריבו הכהן. מה ת"ל הכהן – שתהא מליקה בעצמו של כהן ^קגכלומר בצפרניו ולא בכלי, ועיין בסמוך אות ק"ח. אבל אין לומר דהפסוק משמיענו זה גופא דמליקה צריך בכהן ולא בזר, ולא נדמה זה לשחיטה שכשרה בזר, שהמליקה בעוף היא כנגד שחיטה בבהמה, יען דפשיטא הוא, דכיון דצריך למלוק על ראש המזבח דמקשינן להקטרה כפי שיבא בסמוך והזר אסור לקרב למזבח. .
(זבחים ס"ה א') ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה אינה נוהגת בנשים אף מליקה אינה נוהגת בנשים ^קדוהקטרה בודאי רק בזכרים דכתיב (ג' ה') והקטירו אותו בני אהרן ודרשינן ולא בנות אהרן. ועיין משכ"ל בפ' ב' לענין סמיכה בנשים וצרף לכאן. .
(קדושין ל"ו א') ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח ^קהוהיינו אצל קרן של המזבח, ויתכן דמדייק כפל לשון המזבחה דכתיב כאן בפסוק, ודריש להקישא, וע' בתוס' כאן. וטעם המליקה על ראש המזבח דוקא, נראה משום דעוף דמו מועט, ואם ימלוק רחוק ממזבח יהיה צריך לקבל הדם במזרק ולהוביל למזבח לזרוק, ומפני מעוטו לא יהיה די לזרוק לכשיורק וידבק לכלי, ולכן מולקו בראש המזבח כדי שימצה מיד על המזבח. וזהו גם טעם הדבר שהמצוי צריך להיות על ראש המזבח כפי שיבא עוד. .
(זבחים ס"ה א') ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ^קור"ל לאפוקי מחטאת העוף דכתיב לקמן פ' ה' ח' ומלק את ראשו ולא יבדיל, והיינו שבשעה שמולק אינו מבדיל הראש מן הגוף אלא אחר גמר מליקה והזאה, אבל הכא תיכף אחר המליקה צריך שיהיה הראש ראוי להקטירו בפ"ע, דמקשינן להקטרה שהראש נקטר לעצמו כפי שיבא בסמוך. וטעם ההיקש י"ל משום דאל"ה הול"ל ומלק את ראשו ומצה דמו על קיר המזבח והקטיר המזבחה, ולא ככתוב לפנינו מקודם ההקטרה ואח"כ המצוי, שהרי בודאי ממצה קודם ההקטרה, שכל הקטרות קדשים הם לאחר הזאת הדם [וע' ברש"י בפסוק זה כתב שהלשון מסורס הוא], ושנוי לשון זה בא להורות שתיכף אחר המליקה יהיה ראוי להקטירו בפ"ע. ודיוק זה מכוון מאוד בלשון הפסוק עד שתמיהני למה צריך הגמרא להקישא דהקטרה בעוד שלשון הכתוב עצמו מורה על זה. ואמנם יש לכוין כונה זו בלשון הגמרא. .
(שם שם) ומלק. יכול אפילו בסכין ת"ל והקטיר אותו ^קזדדי היה לכתוב והקטירו וכתיב והקטיר אותו משמע רק כזה שנמלק כדינו, ומדין צריך למלוק בצפורן כמבואר בריש פסוק זה. .
(תו"כ) ומלק את ראשו. נאמר כאן ומלק את ראשו ונאמר בחטאת העוף(ה' ח') ומלק את ראשו, מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף ^קחוהתם כתיב מפורש ומלק את ראשו ממול ערפו. .
(זבחים ס"ה א') והקטיר. תניא, מנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו, שנאמר (פ' י"ז) והקטיר אותו, הרי הקטרת הגוף אמורה, הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה – בהקטרת הראש ^קטדוהקטיר אותו שבפסוק י"ז בודאי קאי על הגוף, דמקודם כתיב ושסע אותו בכנפיו דזה בודאי קאי על הגוף, ושוב כתיב והקטיר אותו מוסב ג"כ על הגוף דאיירי ביה. .
(שם שם) ונמצה. ולמעלה כתיב והקטיר. וכי אפשר שאחר שהקפיד חוזר וממצה, אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח אף מצוי בראש המזבח ^קיובטעם מצוי על ראש המזבח עיין משכ"ל סוף אות ק"ה. .
(שם שם) ונמצה דמו. דמו – כולו ולא מקצתו ^קיאמדייק כן מלשון ונמצה דמשמעו כולו, וכמ"ד במשלי (ל') מיץ אפים, וכן (ישעיה נ"א) שתית מצית, וכ"כ לקמן בפרשה והנשאר בדם ימצה, שבכולם הפירוש סחיטה עד תכליתה. ולפי"ז אין סתירה מכאן למה דדרשינן בעלמא (חולין פ"ח א') דמו ואפילו מקצת דמו, יען דהכא דרשינן זה מלשון ונמצה. [שם שם] על קיר המזבח. תניא, ונמצה דמו על קיר המזבח, על קיר המזבח ולא על קיר הכבש ^קיבעיין מש"כ לעיל בפסוק י"א אות צ"א. ולא על קיר ההיכל, ואיזה זה – זה קיר העליון ^קיגר"ל הקיר שלמעלה מן החוש שבאמצע המזבח, ולא כמו בחטאת העוף שמזה למטה מאמצע המזבח כפי שיתבאר לקמן בענין (ה' ט'), יעו"ש לפנינו. .
(שם שם) על קיר המזבח. על קיר – ולא על היסוד היסוד ^קידטעם הדיוק משום דבכ"מ דכתיב מזבח סתם כולל גם הכבש והיסוד, כמבואר בכ"מ, וכאן דכתיב על קיר המזבח בא להורות ולציין גוף המזבח דוקא שהוא קיר העליון. .
(תו"כ) מראתו בנצתה. מראתו – זה זפק, יכול יקדיר בסכין ת"ל בנצתה, נוטל את הנוצה עמה ^קטומה שמכונה בשם מראה הוא משום דשורש ראה הוא ענין לכלוך וטנוף כמו לראוה בך (יחזקאל כ"ח) וכן מוראה ונגאלה (צפניה ג'), ובלשון חז"ל גרף של רעי [בחלוף א' וע' ממוצא אהח"ע]. וטעם הדבר שצריך להוציא את הזפק הוא משום שהוא מגואל אין כבוד של מעלה להקריבו בכך. ומ"ש יכול וכו', ר"ל יכול יקדור את העור בסכין ויטול הרעי שבזפק ויניח העור ת"ל בנצתה, וזה מורה על העור שבו טמון הפרש, כי נוצה הוא דבר מאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד') ובמשנה כאן איתא דיחד עם המראה ונוצה משליך גם הבני מעיים שגם הם מאוסים. ומה שתפס הכתוב רק המראה הוא מפני שאין דוגמתו בבהמה, אבל באמת גם השאר בני מעים כיון שלא התירה התורה לרחצם במים כמו של בהמה דכתיב (פ' ט ) והקרב והכרעים ירחץ במים לכן בהכרח לזורקן, מפני שבלא רחיצה מאוסים הם, ומה שבאמת לא התירה התורה לרחצן צ"ל משום דמפני דקותן מאיסי הם לעולם, וצ"ע.
ובגמ' איתא פלוגתא בענין זה אם גם הקורקבן הוא בכלל בני מעים, וקיי"ל דאינו בכלל מעים הוא ואינו ניטל, וחידוש קצת על הט"ז וש"ך ביו"ד סי' ע"ה ועוד פוסקים שחקרו הרבה לענין דין מליחה דקיי"ל אין מחזיקין דם בבני מעים אם גם הקורקבן הוי בכלל בני מעים ולא הביאו סוגיא זו. וצ"ע באגדה דשבת קנ"ב א' על הפ' דקהלת (י"ב) וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, בשביל קורקבן שאינו טוחן, ופירש"י שאין בני מעים טוחנין אכילתו, הרי דכלל קורקבן בשם בני מעים, אך באמת אין ראיה משם, מפני דהתם באדם איירי, ובאדם אין קורקבן, והוא שם מושאל מעוף ולכן פירש"י ב"מ. .
(זבחים ס"ה א') אל מקום הדשן. [מלמד שמצוה, לדשן המזבח ^קטזר"ל לקבוע מקום מיוחד להדשן הנקבץ. ואם אינו ענין למזבח החיצון שהרי נאמר בו (ר"פ צו) ושמו אצל המזבח, הנהו ענק למזבח הפנימי], מנורה מנין ת"ל הדשן ^קיזר"ל מנלן שעושין גם לדשן המנורה מקום מיוחד ת"ל הדשן, ופרשו התוס' דילפינן גז"ש דשן דשן, ואין זה מבואר, שהרי במנורה לא כתיב דשן. ופשוט י"ל דלשון הדשן משמע ליה מקום הדשן הידוע בכל מקום שיש דשן וממילא גם במנורה. .
(מעילה י"ב א') ושסע. ת"ר, אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר (שופטים י"ד) וישסעהו כשסע הגדי ^קיחסמך אסיפא דקרא ומאומה אין בידו, אלמא דבידיו שסע אותו. .
(זבחים ס"ה ב') ושסע אותו. אותו – כשר ולא הפסולים ^קיטר"ל אע"פ דקיי"ל דגם פסולה אם עלתה על המזבח בדיעבד לא תרד [ע"ל ר"פ צו], מ"מ א"צ שסוע אלא קרבה כמו שהיא. אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע ^קכטעם אלה הדרשות מדלא כתיב ושסעהו, כמו בשופטים י"ד וישסעהו, וכן ויחטאהו. .
(תו"כ) בכנפיו. לרבות את העור ^קכאר"ל שאין צריך להפשיט את העור כמו בעולת בהמה. וטעם הרבוי מלשון בכנפיו, כפי דמשמע מרש"י בפסוק זה ובגמ' וכן מתוס' דכנף היינו נוצה שהוא השער שבעור, וא"כ נתרבה העור שבו נשרשו הנוצות [ולחנם נדחק הרש"ש על מה שפירש"י ותוס' כאן ענין נוצה, יען דלדידהו כנף היינו נוצה, ופרשו הדבר], אבל הרמב"ן הרבה לטעון על פירש"י בפ' זה דכנף הוא נוצה, אלא דכנף הוא העשוי לעוף בו, והב' דבכנפיו הוא ב' המקום, כלומר במקום כנפיו דהיינו מגבו, וחדוש גדול שלא הביא דרשת הגמ' שלפנינו שתתבאר רק ע"פ פירש"י. אך אמנם גם לרמב"ן אפשר לפרש דרשה זו, דמדלא אמר הכתוב מפורש ושסע אותו מגבו בא לרמז ולרבות עוד ענין אחד שא"צ להפשיט העור, והוא משום דשם כנף מורה על הכסוי, כמו ולא יכנף עוד מוריך (ישעי' ל'), גלה כנף אביו, שפירושו כסוי אביו, והוי הפי' בכנפיו – בכסויו, דהיינו בעורו שהוא מכסה את הבשר, ומבואר שא"צ להפשיט את העור, וזהו בכנפיו – לרבות את העור. .
(שבת ק"ח א') לא יבדיל. יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר ^קכבר"ל והקטיר מ"מ אפילו הבדיל. ויתכן דדריש כן מדכתיב בענין זה שני פעמים והקטיר (פ' ט"ו ופ' י"ז), ועיין זבחים ס"ה א', משא"כ בחטאת העוף לקמן דכתיב ולא יבדיל (פ' ח') אם הבדיל פסול. וטעם הדבר משום דלא יבדיל דהתם בהכרח לפרש לעכוב משום דאי לרשות שא"צ להבדיל לא הו"ל כלל לכתוב זה דמהיכי תיתא הו"א שצריך להבדיל, משא"כ הכא הו"א דכמו בעולת בהמה צריך לנתחה לנתחים כמו כן עולת העוף צריך להבדיל אשמעינן שא"צ להבדיל אבל באמת אם הבדיל כשר, ודו"ק. .
(תו"כ)

מאמרים על הפרק

תורת כוהנים לממלכת כוהנים!

קרבן - ציווי ורצון

רצון וכפרת העולה

מעלת הקרבנות

הקדמת רש"י לחומש ויקרא

מבנה פרשת ויקרא ומדוע היא סודרה כך

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק